שלום אורח - התחבר
  השמחה שלי, המחאה שלי (שנתיים למותה של נעמי שמר)
מאת: אתר אומדיה   קראו: 3718

בראיון שהעניקה בשנת 2000 למוסף "הארץ", חרגה נעמי שמר ממנהגה, והתייחסה לשתיקה שגזרה על עצמה שנים רבות קודם לכן, כאשר הפסיקה את פעילותה הפוליטית וחדלה מלהשמיע התבטאויות פוליטיות. "בימית למדתי שמצוות יישוב הארץ שעליה גדלתי כבר לא תופסת", אמרה נעמי שמר. "ביישוב הארץ יש בפירוש חמדה ותשוקה. אני לא מוכנה להתבייש בכך, מפני שגדלתי על חשיבותה של ההתיישבות. אבל מאז ימית אני מרגישה ... שוויתרנו על ספינת הדגל שלנו – מצוות יישוב הארץ".

המאבק נגד הנסיגה מסיני ועקירת יישובי חבל ימית, היה גולת הכותרת של מעורבותה הפוליטית של נעמי שמר. השיר "אל נא תעקור נטוע" היה להמנון מתנגדי הנסיגה.

כשלון המאבק הביא את נעמי שמר לתחושת חוסר אונים; לתחושה שאין בכוחה להשפיע על המאורעות ועדיף שתתייאש מהניסיון להשפיע. לדעתי, היתה לשתיקה זו סיבה נוספת. ככל שביטאה את עמדותיה, שהיו חריגות במיליה החברתי שלה – המיליה של עולם התרבות הישראלי ומנוגדות לזרם של קבוצת ההתייחסות החברתית שלה, כך חשה ניכור כלפיה מצד אותה קבוצה. שמר, שנהנתה מגיל צעיר ממעמד של סמל וקונסנזוס לאומי, סבלה קשות מתחושת הניכור הזאת. הנסיגה מסיני החריפה את תחושתה הקשה – היא גם משלמת מחיר אישי כבד ביותר וגם אינה מצליחה להשפיע, נעמי שמר בחרה בשתיקה.

"איש מוזר" - בשנות השבעים התייצבה נעמי שמר לצד "גוש אמונים" ומאבקיו למען התיישבות בכל רחבי א"י. היא ראתה בעמדותיה המשך ישיר לדרך עליה חונכה בקבוצת כינרת; דרכו של הזרם האקטיביסטי בתנועת העבודה, אולם לא כך ראתה את הדברים הסביבה בה גדלה ואליה השתייכה. נעמי שמר חשה שחבריה מתייחסים אליה כאל איש מוזר, עקב הזדהותה עם הצד האחר של המתרס הפוליטי. את תחושותיה ביטאה בשירה "איש מוזר", שנכתב בשנת 1975:

"בדרך לכאן / פגשתי איש מאוד מוזר / שהלך כמו סהרורי / מלמל לעצמו בשקט ואמר / על משכבי בלילות אני שומע / קול פעמון גדול מצלצל / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל // ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר / וכמו מתפלל / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל / והד עונה לי מן הגאיות / והזריחה בהרים היא יפה להלל / וארץ ישראל שייכת לעם ישראל // והיא שייכת לו / לא כדי שיחזיק בה חיל כיבוש / או חיל מצב / היא שייכת לו כדי לבנות בה / את בית חלומותיו / וכך בהקיץ ובחלום / ומדור לדור / ומתוך הרגל / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל // איש מוזר, אמרתי. תתבייש / סיסמה כל כך ישנה / הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו / ובעיקר – מחוץ לאופנה / אבל האיש המוזר לא ענה לי / הוא לא ענה... // ואז ראיתי מסביב / את העשרות ואת המאות ואת האלפים / אנשים כל כך מוזרים / אנשים כל כך יפים / וקולם במקהלה גדולה / כרעם הרחוק מתגלגל / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל // ואז – מיושנת ללא תקנה / וסנטימנטלית ללא רחם / אמרתי / אנשים מוזרים – לו יהיה חלקי עמכם".

לא צריך הרבה דמיון, כדי להבין שהאיש המוזר אינו אלא שמר עצמה. היא מצאה את שותפיה החדשים ופנתה אליהם בחדווה: "לו יהי חלקי עמכם". אך השיר מבטא גם כאב ותסכול עמוק, הן על כך שמה שבעיניה הוא מובן מאליו – בסביבתה הוא מוזר, ולא פחות מכך, על תחושת הזרות והמוזרות שלה בתוך החברה שלה.

"כד הקמח לא תכלה" - נעמי שמר החליטה לסגור את פיה לאחר הנסיגה מסיני, אולם השתיקה הייתה לה קשה וכואבת. לפחות בשני שירים מאותה תקופה, אני מזהה ביטוי לתחושות אלו. מדובר בשירים שנכתבו בשנות ה-80, לאחר מלחמת לבנון, בתקופת תנופת ההתיישבות הגדולה ביש"ע, כאשר מחנה השמאל מחה נגד מדיניות הממשלה ובראש החץ של המחאה, עמד עולם התרבות והאמנות הישראליים. נעמי שמר חשה, שההתייצבות של מרבית אמני ישראל בצד אחד, קיצוני, של המתרס, נובעת מלחץ חברתי שקשה עד בלתי אפשרי לעמוד מולו וביטאה זאת ברמיזה, בשיריה.

השיר האחד הוא "כד הקמח". בראשית השיר שולחת אותנו נעמי שמר לספר מלכים, הפרק השבעה עשר. היא קוראת שם "על איש האלוהים אשר אמר: כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר, עד אשר יבוא מטר על פני האדמה". האיש הוא אליהו והפרשה, היא פרשת האישה האלמנה בצרפת אשר בצידון. נעמי שמר, רואה עצמה כנביאת אמת הנרדפת בידי הסביבה שאינה מבינה אותה ולכן, היא מתחברת לדמותו של אליהו הנביא, שנרדף וברח וקץ בשליחותו. "אולי האיש ההוא ידע מכאוב / אולי טעם משורש מר" אולם "בהתעטף עליו נפשו" הוא חזר אל השיר, ההבטחה, אודות כד הקמח וצפחת השמן שלא יחסרו וכך, גם בימים הקשים שהיא חווה, "ימי אל טל ואל מטר" – היא מדמה את ימיה הקשים לקללה הנוראית שקילל דוד את הרי הגלבוע בקינתו על שאול, "אני חוזר לאיש ההוא ואני נזכר: כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר". דמותו של אליהו היא ההשראה שלה, היא המעודדת אותה במצוקתה.

"על ראש שמחתי" - המסר הזה בולט יותר בשיר אחר מאותה התקופה – "על ראש שמחתי". כאשר הוציאה נעמי שמר, סמוך למותה, את "סימני דרך" - ספר מיטב פזמוניה, היא הציבה בראשו את השיר הזה. זה השיר היחיד, אותו היא פרסמה בכתב ידה. יש בכך מסר – מעין אמירה שמדובר בשיר חשוב לה במיוחד, שיש בו מפתח לצפונות לבה ואולי גם להבנת שירים נוספים שלה.

"על ראש שמחתי / ענדתי זר / זר פרחי שדה / עם קוץ אחד או שנים // יצאה שמחתי / לחולל בחוצות / ברגל יחפה / בתוך הצהרים // תפסוה השומרים / הסובבים בעיר / מה את רוקדת ככה / ועל מה יצהל קולך? / מוטב שתשירי שירי מחאה! / זה מה שהולך עכשיו / זה מה שהולך! // ענתה שמחתי – אני אשיר וארקוד / עד שתצא נשמתי / כי השמחה שלי / היא המחאה שלי / והיא המחאה האמיתית".

השיר נכתב בשנת 1988, בתחילת האינתיפאדה הראשונה, בתקופה שבה משוררים ופזמונאים רבים כתבו שירי מחאה רבים. הרמז הראשון נעוץ בכותרת. כמו בשירה "ירושלים של זהב" ("אם אשכחך ירושלים / אשר כולה זהב"), נקודת המוצא שלה היא הפסוק בתהילים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". השמחה, עליה מדבר הפסוק, מהולה בכאב החורבן. את הפסוק הזה אנו אומרים בחתונה, עם שבירת הכוס, זכר לחורבן המלווה אותנו גם ברגעי השמחה המאושרים ביותר בחיינו.

הפרדוקסים בשיר חריפים. מחאה, היא ביטוי אנטי ממסדי השומרים והשוטרים הם הביטוי החזק ביותר של הממסד, הם שומריו. באופן טבעי, צפויה התנגשות בין המחאה לבין המשטרה והנה, בשירה מתהפכים היוצרות. "תפסוה השומרים הסובבים בעיר", עצרו אותה בעוון שמחה וריקודים, שעה שנדרשים ממנה שירי מחאה. הרי "זה מה שהולך עכשיו". מי הם השומרים הללו? להערכתי, מדובר בתחושתה שפועלת בישראל "משטרת מחשבות", הכופה על עולם התרבות להתיישר בקו אחד ולבטא את המחאה. אך המוחים אינם דיסידנטים אמיצים המעזים לצאת נגד הממסד, אלא - קונפורמיסטים המתיישרים לפי קו הממסד התרבותי. דווקא מי שמסרב לקחת חלק במחאה – הוא האופוזיציונר האמיתי. אימתה של משטרת המחשבות כה חזקה, עד שמי שאינו מתיישר לפיה, אינו מרשה לעצמו להשמיע את עמדותיו בקול גדול, אלא רומז אותן בשירה ובריקודים. עצם הבעת השמחה היא אמירה חתרנית.

היא מעצימה את ביטוי הכעס והתסכול, בכך שאין היא מדברת על שוטרים סתם, אלא על "השומרים הסובבים בעיר". ביטוי זה טעון ביותר ולקוח מתוך שיר השירים, ("מצאוני השומרים הסובבים בעיר. היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעליי שומרי החומות").

לשיא העוצמה מגיעה נעמי שמר בסוף השיר, כאשר היא מדמה את עצמה להרוגי המלכות. כפי שהם מסרו את נפשם על תורתם, כך היא מוכנה למסור את נפשה על הליכתה נגד הזרם. אמר ר' עקיבא (בראשית רבא, ס"א ע"ב): "כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' ואפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו?"

אומרת נעמי שמר: "אני אשיר וארקוד עד שתצא נשמתי, כי השמחה שלי היא המחאה שלי והיא המחאה האמיתית".

יהי זכרה ברוך!

 
דף הבית
בכדי לעבור לשפה האנגלית יש להקליק על דגל ארה 
חזור אחורה